תולדות "אור החיים" הקדוש
כבר אז, בהיותו קטן, נשבע “אור החיים” כי כאשר יגדל ישאף בכל כוחו להחזיר את עטרת ישראל ליושנה.
כאשר גדל רבינו והיה לנער הצטרף אל זקנו ולמד עמו תורה עד עלות השחר.
רבינו הקדוש הוא בין הבודדים שזכו שנתוסף לשמם התואר “קדוש”, ועליו אמר הבעש”ט כי הוא “ניצוץ של משיח”.
רבינו הוא צאצא לאחת המשפחות הנכבדות והחשובות בין יהודי מרוקו, היא משפחת בן עטר. השם “עטר” ניתן להם על היותם סוחרי בשמים בארץ מוצאם שם מכונים הבשמים בערבית “עטר”. ממשפחה זו יצאו בהמשך הדורות צדיקים וגאונים. בני המשפחה מצאו להם מקלט בעיר סאלי שבמרוקו בבורחם מספרד, ושם התבססו והמשיכו לטוות את שושלת הזהב. גם במרוקו, כמו בספרד, התפרסמו בני המשפחה כבעלי מופת וצדיקים נודעים. בין נכבדי העיר ופרנסיה של סאלי, בלטה דמותו הנאצלת של רבי חיים בן עטר זיע”א – סבו של רבינו הקדוש. רבי חיים הזקן התפרסם בין יהודי מרוקו כאיש קדוש ובעל מופת אשר בקיא בנגלה ובנסתר ונודע בנדיבותו ובתמיכתו לאביונים. יום ולילה ישב והגה בתורה, וגם בזמן שהיה עוסק במסחר – לא נטש את לימודו. הסב – רבי חיים בן עטר זיע”א ואחיו רבי שם טוב בן עטר זיע”א ייסדו בית מדרש בסאלי שנקרא “בית הכנסת בן עטר”, לשם התקבצו תלמידים רבים כדי ללמוד תורה. בנו של רבי חיים הזקן – רבי משה, התגורר יחד עם אביו והצטיין כאביו – בצדקה, בהכנסת אורחים ובלימוד התורה, וכך גדל רבינו בין ברכי סבו והתחנך על התורה ועל העבודה.
עוד בצעירותו של רבינו הקדוש, קדושתו ופרישתו היו לשם דבר והכל ניבאו לנער גדולות ונצורות. למרות שבעיר סאלי היו תלמידי חכמים גדולים וקדושי עליון, בלט רבינו והעפיל על כולם. בהגיע ימים קשים בהם גברו הרדיפות נגד היהודים בסאלי בשל חמדת הממון של המושלים ובשל הקנאות הדתית שהתגברה, ועקב סכנת החיים שריחפה על יושבי העיר היהודיים – ברחו יהודים רבים וביניהם גם משפחתו של רבינו, שנמלטה אל העיר מכנאס. שם הוזמנו להתארח אצל רב העיר רבי משה די אבילה זיע”א שנודע כתלמיד חכם מופלג והפך להיות תלמידו של רבי חיים הזקן. במשך כל השעות הרבות שלמדו השניים תורה יחדיו – ישב חיים הקטן וגמע בשמחה את מימי התורה שהפיקו מפיהם שני גדולי תורה אלו. לאחר שפסקו הרדיפות, בהיות רבינו הקדוש בן שתיים עשרה שנה, שבה משפחתו לביתם בסאלי.
מצעירותו נודע בעל ה”אור החיים” כקדוש וטהור, מופשט כליל מן העולם, מרבה בצומות וסיגופים. למרות תעניותיו וסיגופיו לא נמנע מלשקוד שקידה עצומה בתורה. בגיל צעיר חיבר את ספרו “חפץ ה'” – חידושים על מסכתות אחדות של הש”ס. משבגר רבינו הקדוש, נשא לאשה את פאצוניה – בתו של הגביר רבי משה בן עטר ממכנאס, שהיה בן דודו של אביו. רבי משה חותנו של ה”אור החיים”, היה יועצו האישי של מלך מרוקו ופעל רבות למען אחיו היהודים. וכך, כשהוא סמוך על שולחן חותנו העשיר, ישב רבינו חיים בן עטר והוסיף שקידה על שקידתו ופרישות על פרישותו. שמו של הצדיק התפרסם עד מהרה ברחבי העיר, ותלמידים רבים החלו להגיע לבית מדרשו ללמוד את תורתו. “אור החיים” הקדוש לא הסתגר בארבע אמותיו. הוא דרש ברבים בעניני תורה ומוסר, וגילו הצעיר לא מנע מההמונים להגיע ולשמוע את דרשותיו.
סיפורי מופתים
רבינו היה בעל מופתים רבים, וקדושתו התפרסמה גם בקרב הגויים. סיפורים רבים עברו מדור לדור על רבינו ואנו נביא כמה מהם.
סיפור ידוע הוא על הנס בו ניצל רבינו מגוב האריות. רבינו היה צורף כסף אך היה עושה מלאכתו עראי ותורתו קבע, וכשעדיין נשאר לו הממון מעסקו האחרון – ישב ולמד עד שכלתה פרוטה מן הכיס. פעם נכנסו אצלו שני משרתי המלך ובידם זהב, ואמרו לו: “יען כי שמע המלך כי אתה האומן היותר מומחה במקצוע זה, על כן שלח אליך לרקום תכשיט מסויים לכבוד נישואי בתו. עליך לגומרו בתוך עשרה ימים”. הניחו המשרתים את הזהב לפני רבינו, ופנו והלכו להם. באותה שעה עדיין נותר לרבינו כסף, לכן הלך וטמן את הזהב והלך לו ללמוד, וכששב לביתו נשכח הדבר ממנו לגמרי מרוב טרדתו בלימוד. כעבור עשרה ימים חזרו אליו משרתי המלך שוב, ובקשו ממנו את התכשיט, אך רבינו הקדוש אמר להם שעדין לא התחיל בזה. המשרתים מיהרו אל המלך והלשינו לפניו שרבינו מרד במלכות והשפיל כבודו כשלא ביצע ציוויו, ומיד בחמתו גזר המלך להשליך את רבינו לגוב אריות, כי כן דת המורד במלכות. כשבאו חיילי המלך לקחת את רבינו ביקש מהם רשות לקחת עימו את ספר התהילים שלו, טלית ותפילין. לעגו לו החיילים ואמרו: “ולהיכן סבור הינך שאתה הולך? והלא למיתה אתה הולך בגוב האריות!” – אבל רבינו לא שת לבו לדבריהם ולקח תרמילו. אשתו, שלא ידעה מגזירת המלך, שאלה אותו לאן הוא הולך, והשיב לה רבינו שעוד זמן מועט ישוב. שלוחי המלך הובילוהו לגוב האריות, וכששמעו מרחוק את שאגותיהם של האריות המורעבים חיל ורעדה אחזתם. אולם רבינו לא התרגש, וצעד בצעדים בטוחים אל גוב האריות. לאחר שהשליכו את רבינו הקדוש פנימה, הביטו החיילים ונדהמו לראות את האריות מקבלים את רבינו בהכנעה, מכשכשים בזנבם, ולוקקים את נעליו, ואילו רבינו הוציא מחיקו את ספר התהילים והחל בתפילה. רצו החיילים וסיפרו על כך למלך, והוא בכבודו ובעצמו מיהר לחזות בפלא הגדול. צעק המלך בהתרגשות והכריז ואמר: “עתה ידעתי כי יש אלוקים בישראל”. הוא הורה לשחרר את רבינו מגוב האריות, ובצאתו – ביקש המלך את סליחתו על שפגע בכבודו. כששאל המלך את רבינו לפשר הדבר, השיב הרב כי הואיל ונמנע מהמלאכה בעבור לימוד התורה הקדושה – היא הגינה והצילה אותו. שלח אותו המלך בכבוד גדול ונתן לו מתנות לרוב.
גלותו של אור החיים הקדוש
ביתו של אור החיים היה פתוח לרווחה לכל אדם, ועל אחת כמה וכמה ביתו היה בית ועד לחכמים. לבו היה פתוח לכל נזקק, והיה מסייע לכל יהודי ככל יכולתו. מדי שבוע היה קונה הרב עגל משובח לשבת, שוחט אותו ומחלק את בשרו לתלמידי החכמים בעיר, לכבוד השבת. פעם, פרצה מחלה בבהמות העיר סאלי, וכל הבהמות שנשחטו לכבוד שבת נמצאו טרפות, מלבד אותו עגל ששחט רבנו. אחד העשירים, גביר נכבד מאד בעיר, שהצטער מאוד שלא יוכל לאכול בשר בשבת, פנה לרבינו וביקש ממנו נתח בשר, והיה מוכן לשלם עליו כל מחיר. אך רבינו דחה אותו בטענה שכל הבשר מוקדש לצרכי תלמידי החכמים בעיר. תוך שהם מדברים, הגיע אחד הת”ח העניים הקבועים, ורבינו הגיש לו את מנתו. הצטער אותו העשיר ואמר: “היתכן שבשבילי אין כלום ואילו לאותו עני הלבוש בבגדים בלואים נתן חלק יפה”? ומתוך כעסו ביזה את העני שהיה תלמיד חכם מופלג. רבינו לא רצה להתווכח עם אותו עשיר, שבינתיים עזב את ביתו של רבינו. בלילה, חלם רבינו, ובחלומו נאמר לו שנגזרה עליו גלות לשנה שלימה, יען שלא מיחה על בזיונו של הת”ח העני. רבינו קיבל עליו את הדין, ומיד לאחר השבת יצא לגלות. רבינו לא לן במקום אחד יותר מלילה אחד, וכבר למחרת עם אור הבוקר היה ממשיך למקום אחר. כאשר גבר עליו הרעב, הצדיק עליו את הדין.
ערב שבת אחת בימי גלותו, הגיע בעל ה”אור החיים” הקדוש ליער הסמוך לעיר, וישב לנוח על אבן אחת. בישיבתו שם, נתחדשו לו מ”ב הפירושים לפסוק “אם בחוקותי תלכו”. בהגיעו אל העיר, כדרכו הסתיר את זהותו, ונכנס לבית כנסת כאחד האורחים העוברים בה. אחד מנכבדי המקום הזמינו אל ביתו לסעוד על שולחנו. בתום הסעודה, הזמין המארח את רבינו להתלוות אליו לשמוע את דברי התורה הנאמרים מפי רב העיר. הרב דרש את י”ד הפירושים הראשונים שהתגלו לרבינו על הפסוק “אם בחוקותי תלכו”, והוסיף ואמר כי הדברים האלה נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. רבינו, העיר בענוותנותו “חיים בן עטר”, והשמיט את התואר “רבי”. כל הנוכחים הזדעזעו לשמוע את הערתו, שכן בימים ההם כבר נודע שמו של רבנו “אור החיים”, ולכן כעסו על התנהגותו של האורח. בגלל כבוד השבת ומידת הכנסת האורחים, הסתפקו באזהרה לאורח להיות זהיר מעתה בכבודו של “אור החיים” הקדוש.
לאחר הסעודה השניה הזמין המארח שוב את רבינו לשמוע את דרשת רב העיר, ושם המשיך הרב ודרש עוד י”ד פירושים על הפסוק הנ”ל, ושוב אמר כי אף פירושים אלו נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. שוב אמר רבינו בבטול “חיים בן עטר”, והשמיט את התואר “רבי”. הפעם כעסו האנשים במקום מאד, והתרו באורח כי “אין עונשים אלא אם כן מזהירים” ועליו להזהר ביותר ולהימנע מלפגוע ב”אור החיים” הקדוש, ולא – יענישו אותו. לאחר סעודת שלישית השלים רב העיר את יתר פירושיו של בעל ה”אור החיים”, ואף הפעם נהג האורח במנהגו והגיב בביטול תוך השמטת התואר “רבי”. אולם הפעם, תפסו אנשי המקום את רבינו, וכלאו אותו בחדר, לדעת מה יעשה לו על שביזה תלמיד חכם גדול כרבינו חיים בן עטר. התפללו הקהל תפילת ערבית, ולפתע נשמע קול סערה אדיר, וכל הבית רעד מאד. רב העיר, מבוהל ונרעש, עשה שאלת חלום ומן השמים הודיעו לו כי היות ובעל ה”אור החיים” הקדוש נמצא כלוא בחדר ואינו יכול לעשות הבדלה, לכן שר הגיהנום הרעיש את העולם, שכן אינו יכול לפתוח את הגיהנום! מיד רץ הרב ופתח את החדר, והוציא את רבינו, נפל לרגליו וביקש ממנו מחילה על הפגיעה בכבודו. לאחר מכן פייסוהו הקהל כולם וכבדוהו בכבוד גדול. לרבינו נודע מהשמים כי “עלבונך הנוכחי השלים את שנת הגלות” והנך רשאי לחזור לביתך.
אור החיים הקדוש והשודדים
פעם נצרך רבינו הקדוש לנסוע באניה. בהגיע האניה ללב ים, החלה סערה גדולה, והאניה חישבה להשבר, ולבסוף לאחר שהטלטלה בגלים העזים, נתקלה באחד הסלעים ונשברה וטבעה. הנוסעים המבוהלים תפסו בקרשים וקורות משברי האניה כדי להציל את נפשם וכך עשה גם רבינו הקדוש. יום שלם צפה הקורה ועליה רבינו בין גלי הים, עד שהגיע לחוף מבטחים. לאחר שעלה ליבשה בבגדים קרועים, רטוב רעב וצמא, בכה רבינו כל הלילה והתפלל לה’ שיצילו ויביאו למקום ישוב. בעלות השחר ראה רבינו מרחוק צריף ועשן מיתמר מתוכו, ושמח מאוד. כשהגיע לצריף מצא שהדלתות סגורות ורק חלון אחד שהזכוכית בו היתה שבורה דרכה נכנס לצריף. בצריף היו מיטות מסודרות ושולחן ערוך בכל טוב. ישב רבינו ואכל לחם ושתה מים והודה לה’ יתברך על ניסיו ונפלאותיו. לאחר מכן נשכב לישון על אחת המיטות ונרדם. באותו צריף גרו שודדים, וכשבאו, ראו שנחסר לחמם שבשולחן, הביטו בסביבות החדר וראו את רבינו שוכב במיטה. החליטו שקודם ישבו לאכול ואח”כ יקחוהו לראש השודדים להרגו. כשהקיץ רבינו משנתו ראה את האנשים שנראו כשודדים יושבים ואוכלים, ונתיירא מאד. השודדים לקחוהו אל מנהיגם והוא שאלו “מי אתה?”, השיב לו רבינו: “יהודי אנכי, והאניה בה הפלגתי טבעה בלב ים, ואחר שהייתי בים על גבי קורה אחת הגעתי הנה, ובראותי הצריף הזה והשולחן הערוך בו, אכלתי כיכר אחת של לחם, כי יממה לא בא דבר מאכל אל פי”. אמר לו ראש השודדים: “דע לך שכל כיכר לחם כאן שווה מאה אנשים ועל כן נתחייבת מיתה”. ראש השודדים אמר כי הוא בעצמו יוציא את רבינו להורג. הוא הוריד את רבינו לבקעה אחת להרגו. אך לפתע פנה אל רבינו ואמר לו: “רבי חיים, האינך מכירני”?, הרב המופתע ענה שאינו מכירו. אמר לו ראש השודדים: “אני פלוני תלמידך”. תמה רבינו ואמר לו: “כיצד בני הגעת למדרגה שפלה כזו – לשדוד ולרצוח?”. השיב לו ראש השודדים: “לא הצלחתי במלאכתי, ויום אחד בכעסי הגדול קמתי ורצחתי את הורי ועוד כמה יהודים, וברחתי ממקומי והפכתי להיות שודד ורוצח. אך אמור לי רבי, האם יש תיקון לעווני הגדול?”. אמר לו רבינו הקדוש: “יש תיקון עבורך, אבל קשה הוא מאוד.” ענה השודד ואמר: “מקבל אני עלי כל תיקון שרבינו יאמר לי ובלבד שתתוקן נפשי!”. ענה לו הרב ואמר: “אם תוכל לעמוד בתיקון זה – ערב אני לך בעולם האמת. וזהו תיקונך: עליך לקחת כד חרס ולחפש אחר נחש שהוליד. תיקח אחד מהנחשים הקטנים ותכניס אותו לתוך כד החרס, ותסגור אותו היטב ותתלה אותו על צוארך שבע שנים רצופות, ותרשום באיזה יום הכנסת אותו בפנים, ותאכיל ותשקה אותו במשך שנים הללו. ובתום שבע השנים, תצא לשדה במקום שאין אדם עובר, תעמוד ותתוודה בדמעות שליש על כל עוונותיך, ואז תפתח את כד חרס ותצעק ‘שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד’, ותדע שיצא הנחש בכעס גדול ויהרוג אותך במיתה משונה. ואם תקבל באהבה את המיתה, תהיה המיתה הזו כפרתך”. כששמע ראש השודדים את דברי רבינו, נשק לידיו ואמר: “מקבל אני באהבה תיקון זה. ועתה מן השמים ציערו אותך את כל הצער הזה למען אשר תיתן תיקון לנפשי, לכן עלי לפצות את כבודו בעבור זה. קודם כל יהיה נפשך לשלום, ועוד אשלם כל נזקי הגוף והממון שנגרמו לך בנסיעה זו וזאת אעשה בקרב הימים”. ליוה השודד את רבינו עד בואו לקרבת עירו ונפטר ממנו לשלום. כעבור כמה חודשים בא האיש אל רבינו וגילה עצמו אליו והביא עימו צרור כסף ואמר: “כסף זה הוא מירושת חפצי אבי ואימי ואיני חפץ ליהנות מזה למען יגידו ‘הרצחת וגם ירשת?’, לכן אני מקדיש את כל הכסף בידיו של רבינו לישיבתו”.
כעבור שבע שנים נכנס לבית מדרשו של רבינו אדם נשוא פנים, הדרת זקן על פניו, מעוטר בתפילין ומעוטף בציצית. ראה רבינו שזה אותו האיש, והיה יושב ובוכה ומתוודה על חטאיו ופשעיו. ויהי ביום מלאות שבע השנים קם והלך אל השדה, התוודה ובכה, ואחר פתח את אותו כד חרס וזעק בקול גדול “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד”, ויצא הנחש אשר גידל, חנק אותו בגרונו והמיתו במיתה אכזרית ומשונה. אז קרא עליו רבינו חיים בן עטר ואמר “במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד”, אמר עליו קדיש ועשה את כל התיקונים לנשמתו.
הכנסת אורחים של אור החיים הקדוש
רבינו הקדוש הקפיד מאד על הכנסת אורחים, ובערב פסח אחד כאשר לא הזדמן אורח לביתו, שלח הרב שליח שימצא בעבורו אורח. לאחר זמן, ראה השליח אדם העומד בפינת בית הקברות כאשר הוא ממרר בבכי תמרורים. לשאלת השליח מדוע בוכה הוא, ענה האיש שמבקש הוא את נפשו למות. השליח רץ לבית הרב וסיפר לו על האיש. הרב מיהר לבית הקברות, וביקש מהאיש לספר לו את מכאובו. הלה סירב עד שנשבע לו רבינו שיעזור לו בע”ה. וכך סיפר האיש: “אני פלוני בן פלוני מהעיר סאלי, ועזבתי את ביתי ואת אשתי לצורך המסחר. ובס”ד הצלחתי במסחרי, ולאחר 10 שנים קשות של פרידה, בקשתי לשוב עם כספי אשר חסכתי וליהנות עם משפחתי. החלפתי את משכורתי באבנים טובים ומרגליות יקרות ערך, והנחתי הכל בתוך תיבת ברזל קטנה. עליתי על אניה בדרכי לשוב אל ביתי. כשהגענו היום לחוף, בירידתי מן האניה, פתאום נכשלתי במדרגה ונפל הארגז ובו כל עמלי, ועוד נעל אחת מרגלי, למצולות הים, ודעתי נטרפה עלי. רציתי גם אני לקפוץ לתוך הים, אבל האנשים מנעו אותי מזה, ועתה הן אני נשארתי בין רגע חסר כל”, והתחיל שוב לבכות בכי גדול. הצטער רבינו הקדוש בצערו של האיש ונשא את עיניו לשמים ברטט גדול, ושרתה עליו רוח ה’, ואמר הרב לאיש: “קום והראה לי את המקום בו נפל הארגז”. הלכו אל חוף הים, והראה האיש לרבינו את המקום. עמד והשביע רבינו את שרו של ים בשם המפורש, ומיד צפו חפצים רבים על פני המים וביניהם גם הארגז של האיש ונעלו. אמר לו רבינו: “קח רק את השייך לך!”. לקח האיש את הארגז ואת נעלו האבודה, והודה בשמחה רבה לה’ יתברך ולרבינו על ששבה אבידתו. אח”כ הלכו שניהם יחדיו לביתו של רבינו, לחוג את חג הפסח. האיש סיפר לרב את כל קורותיו מיום שנשא את אשתו עד היום. הוא סיפר שירד מעושרו, ונאלץ לעזוב את אשתו למדינת הים להביא טרף לביתם. לאחר ששוב הצליח לצבור ממון רב, שב האיש לעיר סאלי, אך מאחר שלא שמע מאשתו מאז שעזב, לא ידע את מקומה בעיר. ואמר לרב את שמה ואת שם אחיה. כששמע הרב את שמה, נודע לו שזו היא פלונית אשר עוזרת בביתו של הרב, אשה צנועה, נאה במעשיה, אשה שנשארה עגונה עד עתה ולא ידעה היכן ומה עלה בגורלו של בעלה שהלך למדינת הים. אמר הרב: “נקרא לנערה ונשאל את פיה”. וכשבאה האשה ונפגשו שניהם שמחו שמחה גדולה שמצאו זה את זו. אמר הרב לאורחו: “הנה אשתך קח ולך” והפציר בהם הרב שישארו עד תום החג בביתו “כי משמים עשוני שליח על זה. ועל זה אמרו רבותינו ‘מצוה גוררת מצוה’, אני חיזרתי על מצות הכנסת אורחים ונגלגלה על ידי גם מצוה כפולה זו של השבת אבידה!”.
העליה לארץ ישראל
בשנת תק”ב עלה רבינו הקדוש ממרוקו לארץ ישראל דרך ליוורנו שבאיטליה. בימי נדודיו בארצות אירופה השלים את ספרו “אור החיים” על התורה. גם ספרו בהלכה “פרי תואר” על שולחן ערוך חלק יורה דעה, ועוד ספר נוסף הנקרא “ראשון לציון” ובו חידושיו על הש”ס.
בימים ההם הדרכים היו מסוכנות ומשובשות, אך רבינו לא נרתע ושם נפשו בכפו לעלות לארץ ישראל. בהיותם בדרך צעק לפתע מנהיג השיירה הערבי: “אבדנו! כולנו אבדנו!”. נבהלו הנוסעים ושאלו אותו מדוע צעק, ואמר להם מנהיג השיירה: “קבוצת אריות רצה למולנו ואין לנו לאן לברוח!” צעקו אנשי השיירה בפחד גדול, ובכו. כששמע רבינו את דברי מנהיג השיירה אמר לכולם: “הסירו דאגה מלבכם וראו את ישועת ה'”. כשהתקרבו האריות יצא רבינו הקדוש לקראתם. מיד כשראו האריות את רבינו הורידו את ראשם ונסו וברחו להם. רצו כל אנשי השיירה והתנפלו לרגלי הרב, ואף הגויים הודו שיש אלוקים לישראל. היה זה נס גלוי לכל העמים וכל זה בזכות שהיה שומר הברית.
כשהגיע רבינו לירושלים עיה”ק בסוף שנת תק”ב, כבר הלך לפניו שמו, וגבירי ליוורנו קבעו לו ישיבה שם בחצר מדרש “כנסת ישראל”. וכך עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, ישב שם מובדל ומופרש מכל ענייני העולם, והפליג מאוד בקדושה ובטהרה בהינזרו בכל חמדות החיים, עד כי רואי פניו המאירות חשבוהו למלאך ה’ צבאות שהשכינה חופפת עליו כל היום, ונהרו אליו תלמידים רבים להסתופף בצלו, ושקד שם על התורה והעמיד תלמידים גדולי ישראל, ואחד מגדולי תלמידיו היה מרן החיד”א זיע”א.
רוח הקודש לאור החיים הקדוש
אחד מהסיפורים הרבים המתארים את רוח הקודש של רבינו הקדוש היה בזמן שהותו בביתו של הגאון רבי חיים אבולעפיא זיע”א בטבריה. רבי חיים קיבל את רבינו בכבוד מלכים והוכנה עבורו סעודה מפוארת אליה הוזמנו כל גדולי העיר וחכמיה. בתוך הסעודה, הוגשה צלחת מרק, אך רבינו לא אכל ממנה. שאל רבי חיים אבולעפיא את רבינו הקדוש: “מדוע כבודו אינו אוכל?”, והשיבו רבינו: “וכי אינכם רואים את רוח הטומאה המרחפת מעל גבי המאכל?!”. חקרו ודרשו ומצאו שהמשרתת הזקנה מתה ביום האתמול בתוך הבית, והם חשבו שנפלה עליה תרדמה וניסו להקיצה ביום האתמול ולא עלתה בידם, ואמרו כי שיכורה היא כדרכה ולכן נרדמה, אך עתה התברר שנפטרה בבית, ורבינו הקדוש הרגיש ברוח הקודש בטומאת המת המרחפת על פני התבשיל, והיה הדבר לפלא.
התפילין הקדושות של רבי חיים בן עטר
לפני פטירתו של רבינו, קרא לאשתו ואמר לה: “לאחר מותי יבוא אליך איש עשיר מקושטא ויבקש לקנות את התפילין שלי, ובכסף שתקבלי ממנו תתפרנסי. אך תזהירי אותו שישמור מאוד על קדושתן, ובעת שיניחן אסור לו להסיח דעתו מהן ולא לדבר אפילו דיבור אחד של חולין”. לאחר שנפטר רבינו וחלפו שלושים ימי האבל, הופיע בפתח ביתו של רבינו יהודי סוחר גדול מקושטא, והתחנן בפני הרבנית לרכוש את התפילין הקדושות של “אור החיים הקדוש”, ואמר שמוכן לשלם עבורם שלוש מאות לירות זהב! הרבנית ראתה איך מתקיימים דברי רבינו הקדוש, והשיבה “אתן לך אותם, אך בתנאי שתנהג בהם קדושה יתירה ולא תשיח בהן שיחת חולין ולא תסיח דעתך מהן כלל”. האיש קיבל על עצמו לקיים את הדבר, וקנה את התפילין. בשובו לביתו הקפיד העשיר לא לדבר ולא להסיח דעתו לרגע מן התפילין, ומאז הַניחו אותם – הרגיש האיש קדושה החופפת עליו והתעוררות עצומה, והיה מתפלל בדביקות ובהתלהבות גדולה. באחד הימים בזמן שהיה יושב העשיר להתפלל בבית מדרשו והתפילין היו על ראשו וזרועו, נכנס משרתו והטרידו בשאלות בענייני מסחרו. העשיר לא הגיב בתחילה, אך לאחר שהמשרת המשיך, השיב העשיר במילים ספורות למשרת וחזר לתפילתו כרגיל, אך לתדהמתו הרבה גילה שאותה קדושה שהיתה חופפת אותו – נעלמה!. חשב העשיר בליבו שמא נפגם משהו בתפילין, ולכן החליט לקחתן לסופר סת”ם לבדיקה. כאשר פתח אותם הסופר, נדהמו הוא והעשיר לגלות כי הקלף היה ריק לחלוטין, והאותיות פרחו להן ואינם. נזכר אותו עשיר באזהרה שהוזהר שלא להסיח דעתו מהם, והצטער צער גדול מאד.
פטירתו לחיי העולם הבא
לא ארכו הימים לרבינו בעיר הקודש, ועוד לפני מלאת שנה לישיבתו בה, נצחו אראלים את המצוקים, וקדוש ישראל ותפארתו נתבקש לישיבה של מעלה “והן בעוון הדור כמעט שכב ונפטר בן מ”ז שנה ביום ט”ו בתמוז תק”ג”. חודשים ספורים לאחר שהגיע לירושלים, רמז רבינו על דבר מותו במכתבו מיום ט”ו חשוון תק”ג, אשר נשלח אל תומכיו בליוורנו. הוא הוסיף לאחר חתימת ידיו את המילה “שיחיה”, שאינה מופיעה בשום מכתב.
בשנה האחרונה לחייו, בשעה שהיה רבינו ער בליל הושענא רבא, היו פניו מאירות כאור החמה, וקרני הוד יוצאים ממנו, והיה דומה למלאך ה’ צבאות לבוש לבן, ובהגיע חצות הלילה הלך לחדרו בדד ופשט בגדיו הלבנים, ונתעטף בבגדים שחורים, ונפל על פניו בפישוט ידים ורגלים, ובכה בכי גדול, עד שהגיע זמן התפילה. אחר התפילה חזר לחדרו ושכב עוד על הארץ עד שמיני עצרת, ואז יצא ולבש את בגדיו הלבנים. לאחר החג נשאל רבינו הקדוש על ידי תלמידו החיד”א על הנהגה זו, והשיב לו שהתפלל על ביאת המשיח ונענה. “משראה הס”מ כי כלתה אליו הרעה, יצא והסית בכל כוחו להרבות עבירות בעולם, והצליחו מעשיו כל כך, עד שפעל ההיפך ונגזרה כליה רח”ל. כאשר ראה זאת רבינו השתטח והתאמץ מאוד בתפילתו, עד שהפך וקיבל הגזרה על עצמו והציל את כל דורו. וכן הוה בעוונותינו הרבים, שנעדר השנה הזאת”. וסיים מרן החיד”א כי הבין ממאמרו של רבינו הקדוש, שהוא עצמו היה משיח והוא היה מוכן להתגלות ולבוא, אך בעוונותינו הרבים לא אסתייעא מילתא (כתבי רבי יאשע שו”ב).
רבינו נפטר במוצאי שבת קודש ט”ו תמוז בתחילת הלילה, ובאותו זמן בעיר מז’יבוז’ שבאוקראינה, הבעש”ט נטל את ידיו לסעודה השלישית (ששם הזמן היה לפני השקיעה), ואמר “כבה הנר המערבי”. כששאלוהו תלמידיו במוצ”ש לפשר הדבר, אמר הבעש”ט כי נפטר רבינו חיים בן עטר. כששאלוהו כיצד ידע זאת, אמר להם כי ישנה כוונה אחת בנטילת ידיים הידועה רק לחד בדרא, ורק רבינו חיים בן עטר ידע את אותה כוונה, ובעת נטילת הידיים לסעודה שלישית התגלתה לו כוונה זו, וידע כי נפטר רבינו חיים בן עטר.
בשעה שנפטר רבינו נתעלף ידידו רבי חיים אבולעפיא זצוק”ל באמצע התפילה, ונשאר בהתעלפותו כמחצית השעה. כששבה רוחו אליו סיפר שליווה את רבינו עד שערי גן עדן. כששמע הבעש”ט עובדה זו, אמר: “אמת הדבר, אבל ידוע תדעו שנשמת רבי חיים בן עטר תשב בגן עדן רק בעראי להתראות פנים עם קדושי ישראל מעולם, ובקרוב תרד שוב הנשמה לעולם הזה, לסגל יותר מצוות ומעשים טובים לה’ יתברך, כי יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא”.
ציונו של רבינו הקדוש הנמצא בשיפולי הר הזיתים, נמנה בין המקומות הקדושים, שרבים משתטחים עליו בכל ימות השנה, ורבים הם העולים לציונו ביום ההילולא בט”ו בתמוז. על מצבתו חרות לאמר: “ציון נברשת דהבא, ההר חמד אלוקים אבן יקרה, ושיחה קלה שלו אלוקים חשבה לטובה, והארץ האירה מכבודו, כאשר יאירו שבעת הנרות, ירכה וקנה היא העולה עמו, וקרא שמה חפצי המוציא לאור כל תעלומה, הוא זיוה הוא הדרה, ה”ה הרב המופלא וכבוד ה’ מלא, המקובל אלקי חסידא קדישא כמוהר”ר חיים בן עטר ז”ל, נתבקש לישיבה של מעלה יום ט”ו לחודש תמוז בשנת תק”ג, להנות מזיו השכינה, הוא המחבר ספר ‘חפץ ה”, וספר ‘פרי תואר’ וספר ‘אור החיים’ וספר ‘ראשון לציון’ זיע”א”.
שמירה על ציונו
גם לאחר פטירתו של רבינו הקדוש, סיפורים מופלאים שזורים בשמו. סיפור מופלא כזה התרחש בזמן מלחמת תש”ח. באותה מלחמה שפרצה בכל גבולות ארץ ישראל נכבשה העיר העתיקה של ירושלים. מימדי ההרס שחוללו הירדנים ברובע היהודי של ירושלים העתיקה התגלו רק לאחר מלחמת ששת הימים. הם הרסו בתי מדרשות ובתי כנסיות שברובע היהודי, ואף את ספרי התורה שרפו בידיהם הטמאות. הירדנים לא הסתפקו בזאת ופנו אף להציק לשוכני עפר. הם פנו להר הזיתים ושם בבית העלמין המקודש הרסו מצבות והחלו לסלול כביש. לשם כך הובא טרקטור אשר החל לחרוש וליישר את הקרקע. מצבה אחר מצבה התמוטטו תחת עוצמתו של הטרקטור עד שהגיע לשטח קברו של “אור החיים” הקדוש. כאשר הגיע הטרקטור לציונו בכדי להרוס את המצבה, מיד התהפך והנהג נפל ומת במקום. הירדנים תלו את הדבר בטרקטור. הם חשבו שכנראה חל קלקול במנוע ויש להביא מיד מומחה שיתקן את הטרקטור. המכונאי הגיע, תיקן מה שנראה לו ומיד אח”כ הגיע נהג אחר על מנת לסיים את משימת קודמו: הרס מצבות. אולם אך נגע קצה הטרקטור במצבה של הרב ומיד התהפך והנהג נהרג. עכשיו הבינו הירדנים שיד הצדיק בדבר, אך עדיין לא נכנעו. ברום לב, במחשבה של “כוחי ועוצם ידי”, ביקשו לנתץ את המצבה ויהי מה. לשם כך לקחו פטיש כבד במטרה להרוס את המצבה, אולם כאשר הרים הערבי את הפטיש נשמט זה מידו ורוצץ את ראשו. הפעם, נבהלו הירדנים והבינו שקדושת הצדיק הטמון במקום זה היא הגורמת למקרים אלו, ומיד נסו מהמקום ואיש לא העז לגעת יותר בקברו של רבינו הקדוש.
בצאתנו מן הקודש, נבקש מהצדיק שיעמוד לפני שוכן מרומים, לחון את שארית פליטת עמו, הנמצאים בגלות המר והנמהר, ולהקים את שכינתא הזועקת בגלותא – מעפרה, ותעמוד זכותו של רבינו לנו ולכל עם ישראל. אמן.
שבחי “אור החיים הקדוש” מפי גדולי הדורות
מגדולי תלמידיו של רבינו חיים בן עטר זיע”א היה מרן ר’ חיים יוסף דוד אזולאי זיע”א. וכך כתב על רבינו בספרו שם הגדולים (מע”ג ח): “ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעין המתגבר, וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה – אחד מעשרה בחכמתו, ורוחב ליבו וחריפותו הפלא ופלא, וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מעניני העוה”ז, ורבו עזוז נוראותיו”, עכ”ל.
כותב מרן החיד”א: “רבינו היה ניעור בליל הושענא רבה ואמר התיקון, והיו פניו מאירות כאור החמה, וקרני הוד יוצאים מפניו, והיה דומה למלאך לבוש לבנים”.
ועל היותו מלומד בניסים, כותב החיד”א: והרב היה מלומד בניסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו, הן בעודנו חי וגם אחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו, הן לנשבע בשם הרב ז”ל, וכיוצא דברים נפלאים. ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב כי היה איש אלקים קדוש, ולא נהנה מכבוד התורה, ולא קיבל הספקה מהקהל, והושלך לגוב האריות וניצול אחר שנשאר שם יום ולילה, והיה קדוש ה’ גדול, והיו נשבעים כל אדם בו, והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו”.
באחרית ימיו, אמר למקורביו ר’ לייב שרה”ס זיע”א ש”נשמתו של רבינו האור החיים הקדוש היתה של הרמ”ק זיע”א, אשר היתה נשמת התנא האלקי ר’ עקיבא בן יוסף. נשמה זו חזרה לעוה”ז כדי להאיר לעולם כולו בחייו בעוצם קדושתו, ובין לאחר פטירתו ע”י ספרו הגדול ‘אור החיים'”.
הרה”ק ר’ מלאכי הכהן, בעל ספר יד מלאכי כתב: “הנה האדון ה’ צבאות הצמיח לנו בדור זה למופת ולאור מיטב שדהו ומיטב כרמו וכו’, נר המערבי אשר האיר בק”ק סאלי ובכל גבולו סביב, עד שיאותו לאורו כל בני דורו וכו’, ‘נראה למי דומה למלאך ה’ צבאות'”.
ר’ יצחק וייס זצוק”ל בעמ”ח הספר שיח יצחק, כתב שהיה רבינו בוכה בכל ליל ל”ג בעומר בעת ההדלקה, והיה עומד מרחוק מהציון הקדוש של רשב”י ואומר: “האיך אגש אל הערפל אשר שם עומדים נשמות האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, וכל קדושים עמהם”. וסיפר ר’ שמואל העליר רבה של עיה”ק צפת ת”ו: “בילדותי שמעתי מפי רבני קשישאי הספרדים אשר אבותם ראו וספרו להם, כי כשעלה למירון והגיע לתחתית ההר שעולים משם אל המקדש, ירד מהחמור, והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה בוכה וצועק: “היכן אני השפל נכנס למקום להבת שלהבת קוב”ה ושכינתיה, וכל פמליא של מעלה הכא, וכל נשמות הצדיקים שמה”.
ומרן הבעש”ט גילה שכל דברי רבינו הם על פי רוח הקודש, ואמר: שראה במראה שבא חכם ירושלים ת”ו ממדינת מערב, והוא ניצוץ של משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והיה חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי”. ובדקו ומצאו שבאותו היום נכנס רבינו בתוככי ירושלים עיה”ק ת”ו.
ועוד סיפר הבעש”ט הקדוש לתלמידיו: “דעו לכם כי תהילות לאל אני מוקדם מכל הצדיקים שיש בדורנו זה, כי בכל לילה כשאני עושה עליית נשמה במתיבתא דרקיעא… בחזרתי משם אני רואה שאר הצדיקים שאז הם עולים… אך המערבי, דהיינו יש צדיק אחד בארץ המערב וזה שמו אשר יקראו לו חכם ר’ חיים בן מור”ה משה בן עטר הוא מקדים ממני עלייתו למעלה, וכל מה שאני משתדל ומזרז עצמי להקדים לו איני יכול…”.
על הביאור בספרו ‘ראשון לציון’ בפסוק “ישנו עם אחד מפוזר (מגילת אסתר) שכתב “ובחלום אדבר בו” שבכתוב הזה חציו אמר המן וחציו רוח הקודש, כתב הרה”ק מקאמארנא בספרו כתם אופיר: “אדוננו הקדוש רבינו חיים בן עטר כתב “ששמע במתיבא דרקיעא” שפסוק זה חציו אמר המן וחציו רוח הקודש”.
ועוד העיד על רבינו הרה”ק מקאמארנא בספרו נתיב מצוותיך (נתיב אמונה שביל א ט): “רבינו הקדוש ‘אור החיים’, אמר עליו מרן הבעש”ט שנשמתו מרוח דוד דאצילות, ובכל לילה שומע תורה מפי הקב”ה, ורוב קדושתו אי אפשר לכתוב, והיה מיורדי המרכבה וגילוי נשמות ומדריגות רוח הקודש אמת”, ומרן הבעש”ט היה מדרגת נפש דוד דאצילות, והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש ברוח, ויתגלה הנשמה וחיה דאצילות ויהיה גאולה אמיתית”, עכ”ל.
מאז עלה הרה”ק מבעלזא זי”ע להתיישב בארץ ישראל, נהג לא לומר תחנון בט”ו בתמוז – יומא דהילולא דרבינו, באומרו כי “אור החיים הקדוש היה מרא דארעא קדישא”. ועוד אמר עליו כי “אור החיים הקדוש היה מלאך”.
ושמענו מפי רבנן קדישי שהגאון הקדוש סידנא בבא סאלי זיע”א היה יושב בכל יום השישי בפתח ביתו עד שסיים את כל פירוש “אור החיים” על פרשת השבוע.